בית הפועלים: חיפה האדומה
בית הפועלים, 1936, צלם פרנבך את פוקס, ארכיון שיכון ובינוי

בית הפועלים: חיפה האדומה

בית הפועלים והאמפיתאטרון: אדריכל יוחנן רטנר. בית מועצת פועלים והגשר: אדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואלפרד מנספלד.

  • / /
  • החלוץ 45
2451 בית הפועלים
הקמת בית הפועלים, 1926-27, ארכיון שיכון ובינוי

בית הפועלים היה מוסד התרבות המרכזי של חיפה, על מטבח הפועלים שפעל בו נכתב: "זאת המסעדה המשוכללת בארץ". מה עלה בגורלו? במקום תוצג תערוכה ויתקיימו שחזורים של הפעילות ההיסטורית. כתיבה ומחקר: גליה בר אור

הקליקו לקריאת המחקר המלא 

הקמת בית הפועלים:
"העורק החי של העיר החדשה"

ב-1927 התכנס הקהל לחגיגת האחד במאי בבית הפועלים, בפעם הראשונה. שנים אלה, שבהן נבנו ונחנכו בית הפועלים והאמפיתאטרון שבגבו, היו שנות המשבר הכלכלי והחברתי של העלייה הרביעית. רבים נואשו ועזבו את הארץ ובהם למשל, קבוצה גדולה מגדוד העבודה שעזבה בחשאי לרוסיה. בחיפה היה המצב חמור במיוחד, כשליש מכלל הפועלים עזבו את העיר בשל האבטלה העמוקה ובהם מראשיה של תנועת הפועלים בחיפה.

ההחלטה על  הקמת בית פועלים ואמפיתאטרון נפלה בוועד הדר הכרמל שנים ספורות קודם לכן, והקרקע הוקצתה לבניה כבר ב- 1923. המשבר המתעצם האיץ את יישום הבניה בנימוק, שנדרש סיוע בתעסוקה למובטלים ורצון לתת מקור הזדהות בכוח היחד, בניית בית שהוא  "ביתנו" (כפי שכונה בהמשך הבית). בית הפועלים והאמפיתאטרון אכן מלאו את ההבטחה. הם היו למוסד במובן העמוק – למקום מפגש ומוקד לפעילות אזרחית בכל תחומי החיים, הרבה מעבר להקשר הביורוקרטי של השתייכות מפלגתית. עבודת הבניין לא פסקה עם חנוכת הבית ובשנים הבאות שופרו בהתמדה האמפיתאטרון ובית הפועלים. ב-1929 חוברו כיסאות עץ לספסלי האבן. ב-1931 הוקם חדר מכונות בקומת הקרקע והאמפיתיאטרון, שנכנס לעידן ה "קול-נע ו"הראינוע", הושכר למחצית השבוע לחברה שהפעילה אותו.

עשרות רבות של כרזות, רשימות, מסמכים ותצלומים, מעידים על הפעילות שהתנהלה בו: "רחוב החלוץ הוא העורק החי של העיר החדשה", נכתב באחת מכתבות העיתונות, "נעים לבוא בשעריו של הבית" (בית הפועלים) והוא "באמת מרכז את הציבור סביבו". עוד נכתב כי בניגוד לערים אחרות, שבהן אין הפועלים מבקרים במועצת הפועלים בתקופה של חוסר עבודה, "לא כן הדבר בחיפה" – "יש משהו המושך את האנשים לכאן", גם בעונת החורף הקרה שבה "אין הראינוע מתנועע". עוד צוין, כי "הבניין מוצלח מאוד" ושובחו המוסדות הפעילים – הספרייה, חדר הקריאה, מועדון הנוער העובד וכן גן לילדי אימהות עובדות ומטבח הפועלים.

חנוכת בית הפועלים 1927 אוסף רימון מוזיאון העיר חיפה
חנוכת בית הפועלים, 1927, אוסף רימון. באדיבות מוזיאון העיר

"ענייניות חדשה"
האדריכלים של בית הפועלים

עם פתיחתו של בית הפועלים, ב-1927, ניצבו שני מבני ציבור בנויים בהדר הכרמל: מבנה הטכניון, שעמד בלב המרחב הציבורי שבצפון-מערב השכונה, ובית הפועלים, שניצב בשטח הציבורי במזרחה. הניגוד שבין שני המבנים הזדקר לעין: מצד אחד, עמד לתלפיות בנין אבן כבד ונישא, מעוטר בקשתות מזרחיות וסביב לו גן – מבנה הטכניון של אלכסנדר ברוולד.  מצד שני, ניצב בית הפועלים – מבנה בטון מחופה טיח, ובצדו אתר כינוס פתוח לשמיים, כמו קן בלב מרקם עירוני.

אדריכל יוחנן רטנר רכש הערכה עמוקה לאלכס ברוולד, עמיתו הבוגר ואדריכל מנוסה. הוא פעל כאסיסטנט לצדו של ברוולד במחלקה לאדריכלות בטכניון (ברוולד עמד בראשה) וחבר אליו כאדריכל שותף בתכנון בנין קופת החולים הסמוכה (נחנכה ב-1931). אך רטנר לא האמין בהחייאת סגנון עבר, כפי שמשתקף בבניין הטכניון, ושלל אימוץ אופנתי של מחוות מודרניות חיצוניות. הוא דחה מאנייריזם סגנוני מכל סוג וחתר ל"ענייניות חדשה", כפי שכינה זאת. "מקומיות", נתפסה על-ידו  כגישה מרחבית וחומרית נכונה לסביבה. הוא גרס הפשטה, אך זו החותרת לקשב לסביבה תוך יישום חשיבה טכנולוגית-מרחבית רגישה, העונה לצרכים. מבנה הבטון של בית הפועלים היה רדיקלי לתקופתו.  בבהירותו, ישירותו ופשטותו, הוא השתלב להפליא במרקם סביבתו. האמפיתאטרון תוכנן על-ידי רטנר בחשיבה מתמטית, בהתאמה לטופוגרפיה, ומכל מקום נצפתה הבמה. בחוגי האדריכלות נחרט רטנר כאדריכל חלוץ, מחדש ומשפיע. לבית הפועלים, שמחזיתו לא נותר כמעט זכר, מקום מכונן באדריכלות המודרנית הארץ ישראלית.

כפי שברוולד ורטנר נבדלו, אך השלימו זה את זה, כך גם פעלו המוסדות שאותם תכננו – ושיתוף הפעולה שבין הטכניון לבית הפועלים הצמיח את השכונה ואת חיפה כולה. זו התשובה לשאלת מקור חיוניותה של הדר הכרמל: שלושה מוקדי מרחב ציבורי הונחו ביסוד תכנונה על-ידי ריכרד קאופמן (בעקבות התזכיר של פטריק גדס). לשניים שנזכרו יש להוסיף את המרחב הציבורי של גן בנימין ובית העם. כל אחד משלושת המרחבים הציבוריים של שכונת הדר ניחן באופי ובמשמעות משלו, ורשת שיתופי הפעולה שנטוו בין המוסדות כולם, בשילוב המרכז העירוני הכולל מסחר, משרדים ובנייני ציבור, הם שנסכו בשכונה חיים תוססים והפכו לשם דבר. הלב הפועם של חיפה האדומה היה במכלול בית הפועלים, האמפיתאטרון  וקולנוע אורה

מטבח הפועלים
מטבח הפועלים, שנות ה-30, צלם לא ידוע, באדיבות העמותה לתולדות חיפה
מטבח הפועלים2 (1)

מטבח הפועלים
"המסעדה המשוכללת ביותר בארץ"

באמצעות צילומים וטקסטים בני הזמן, ניתן לחוות משהו מרוח המקום וחוויית התקופה. מטבח הפועלים, שנפתח בבית הפועלים בנובמבר 1934, תואר כ"מסעדה המשוכללת ביותר בארץ" – אולם מרווח, מאוורר ומואר, שמותקנות בו מעליות חשמליות, חדרי קירור ומכשירי חימום משוכללים. מועדון הפועלים המושקע וקופת המלווה, עמדו אז לפני פתיחתן:  "החברים הוותיקים בעיר, הזוכרים עוד בהיות המטבח נתון בתוך מחנק של בית ערבי צר, וקופת מלווה נדחקה באחת הפינות שבדירת מועצת פועלי חיפה, קיבלו את הבניין בדמעות גיל על עיניהם ובברכת "שהחיינו"  ("חנוכת מטבח הפועלים בחיפה", דבר, 14.11.1934). שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר תאר יהודה עמיחי רגע קסום במטבח הפועלים:

"בשלוש אחר הצהריים הלכתי למטבח הפועלים. חלק מן האולם כבר הפכו את הכיסאות רק מועטים עוד ישבו ואכלו. המגישות ישבו בנחת. פתאום פרצה השמש דרך העננים , הניחה שפע אור על כל שולחן. שערות הוזהבו, משקפיים נצצו, עיניים הבריקו והשמיים היו שחורים מלבד אותו קרע תכלת שדרכו בצבצה השמש. ופתאום נשתתקו כמעט הכל. היו כאלה שהפסיקו לאכול והיו כאלה שהאטו את קצב אכילתם בהיסח דעת. השמש. השמש".

הארוחה היומית במטבח הפועלים היתה בשגרת יומם של רבות ורבים בחיפה. היא צפה בראיונות כזיכרון ילדות שנחרט בחושים ובנשמה, מלווה בנוכחות הורים שפעלו בסביבת בית הפועלים, ונקשרת בפעילות נוספת במועדון או בצפייה בסרט באמפיתאטרון. הקליקו לצפייה בעדויות מהתקופה.

 

נשף קריאה
פרטים מתוך ההצבה "נשף קריאה", אורנה אורן יזרעאלי
__במטבח הפועלים שנות ה-30
"פתאום פרצה השמש דרך העננים". מטבח הפועלים

נחמן תמיר: מנהל מחלקת התרבות 1942-1949

משמעותו של בית הפועלים היתה מעבר לסך חלקיו. והמכלול המאפשר של חדרי התכנסות, פעילויות שונות שמעבר לאדמיניסטרטיביות וכן, הסעדה ותרבות, פעלו פעולתם. מטבח הפועלים, שהזין יחידות ויחידים, איפשר אירועי תרבות שכמותם לא ניתן היה לקיים במקומות אחרים. יוזם רעיון סדר הפסח הקבוצתי לחיילים, משפחות עולים חדשים ועוד, היה מנהל מחלקת התרבות של מועצת פועלי חיפה, נחמן תמיר, שאירח בה ראשונה כ- 250 מסובים לסדר פסח ( 1946). בקטע עיתונות בלתי מתוארך שבארכיונו, תוארה סעודת הפסח שהוכנה והוגשה על-ידי מטבח הפועלים והיתה "כדת וכדין, והכופתאות – כבבית אבא", ההגדה הוכנה במיוחד לאירוע, ושני חברים מתאטרון הבימה הצטרפו לקריאה "מדברי ראשונים ואחרונים, על חירות והמאבק להשגתה".

נחמן תמיר (ניומה מירסקי), יליד 1913 בפינסק, עלה לארץ ישראל בשנת 1934 והיה מנהל מחלקת התרבות של מועצת פועלי חיפה בשנים 1942-1949. בין המוצגים שייקחו חלק במבנה גם המיצב "נשף קריאה" שיצרה האמנית אורנה אורן יזרעאלי, נכדתו של תמיר, וכך היא כותבת: "קופסאות האוסף שהשאיר סבי למען הדורות הבאים עשירות בעדויות, ספרים, מכתבים, מאמרים, תמונות וכרזות לאירועי תרבות, מהם ניתן ללמוד על תמונת העולם התרבותית הקולקטיבית שהתקיימה במקום בשנות הארבעים של המאה העשרים. המנעד הרחב של החומרים הכתובים בעלי חומריות הנייר, כתב היד והדפוס, מספר על תהליכי בניה של תשתית ארגונית חברתית יציבה וערכית, הנושאת אתה בשורה חדשנית ושפע של תקוות לעתיד במקום. על כרטיסיות ספריה ישנות וקטנות, הנושאות על פניהן שמות של ספרים, סופרים וקוראים, אני מציירת דיוקנאות של אנשים שאני פוגשת סביב הבית הישן של מועצת פועלי חיפה, כאן ועכשיו – סוף קיץ 2019 ותחילת הסתיו".

יהודית הנדל חיפה
יהודית הנדל בבית מועצת פועלי חיפה. מתוך המיצב "נשף קריאה"
העובד הבלתי מאורגן

המשפט הפומבי: זירה תיאטרלית

לכל חברה, רפרטואר פעילויות חברתיות משלה, הנכון לזמנה, ובחיפה האדומה פעמה מורשת מסועפת של רפרטואר פעילויות, כולל שימוש בזירה העירונית בשילוב האמפיתאטרון לצעדות, מחולות ועוד. רשימות, תצלומים ועשרות כרזות מארכיונו של נחמן תמיר מעידים על מורכבות הפעולה התרבותית שהצליחה בדרכה לתת גם ביטוי ביקורתי – למשל, באמצעות פעילות חברתית פרפורמטיבית של משפט פומבי. אחת הכרזות חושפת כרזה למשפט פומבי שנערך באמפיתאטרון ב-25.1.1946 בשעה 8 בערב. נושא המשפט: "על העובד הבלתי מאורגן". אבא חושי ייצג תפקיד קטגור ונחמן תמיר נשא בתפקיד סנגור והשתתפו עדים מאיגודים מקצועיים, וגם משפטן, אב בית הדין.

המשפט הפומבי חשף בפני קהל רחב קרע ומאבק נוקב של ההסתדרות בחיפה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ואיפשר לנחמן תמיר להציג שורת נימוקים להגנת הפועל הבלתי מאורגן (שכנגדו כידוע הפעילה ההסתדרות את מרותה). בטיוטה שהכין לעצמו לקראת המשפט הניח תמיר שורת נתונים טורדים ונושאים בעייתיים של פעולות נציגי ההסתדרות בחיפה, שאותם ראוי להעלות על סדר היום. הזירה התיאטרלית של המשפט המבוים אפשרה הצפה מבוקרת של המודחק שאותו לא ניתן לפתח בזירה ציבורית באורח ישיר.

"המשפט הפומבי" שנקבע כזכור לשעה 8 בערב, חודש ינואר 1946 באמפיתאטרון – לא יכול היה להתקיים לולא נבנה גג לאמפיתאטרון. מ-1942 היה האמפיתאטרון לאולם קולנוע לכל דבר.  אמנם הועם זהרו כמרחב פתוח הנטוע בנוף מקומי, אבל אפשרויות הפעולה התרחבו. דרישות ההאפלה הן שהניעו לפעולה משום שהבהקי ההקרנה באמפיתאטרון הפתוח סיכנו את האוכלוסייה ונדרש קירוי דחוף למבנה. בשל המחסור בחומרי בנייה (ברזל בעיקר) נדחו תוכניות מוקדמות של האדריכל אברהם גרסטנפלד לבניה ארעית תוך שימוש בפסי סכיכה בברזל. כמו כן, נדחתה גם החלופה הזולה: מבנה עץ המכוסה אסבסט גלי בשל סכנת פצצות התבערה. זיכרון השריפה בקולנוע אורה היה עדיין טרי. ההצעה שהתקבלה כללה בניית שלד עשוי ממסגרות בטון מזוין, בלא חיבורים לבניין הקיים ובלא העמסת משקל עליו וקירוי בפסי סכיכה.

נראה שקירוי המבנה שינה את תפיסת תוכניות ההרחבה של בנין מועצת פועלי חיפה. בטרם פרוץ המלחמה, ב-1938, הוחלט במועצת פועלי חיפה לבנות בנין נוסף, שיחבר בין קופת חולים – שתורחב במקביל לרחוב סירקין, לבין צדו השני של המגרש, שבו היה ממוקם צריף הנוער העובד. מועצת הפועלים ביקשה למקם במבנה זה, בנוסף להרחבת קופת החולים, את משרדי לשכת המס ואת מועדון הנוער העובד.

בראשית אפריל הוכרז על תחרות אדריכלים לתכנון ("הרחבת בית ההסתדרות", דבר, 27.4.1938). בשל המצב הקשה בתקופה זו נראה  שלא ניתן היה להמשיך בתחרות. התוכנית שהוצעה על-ידי מוניו גיתאי וינרויב להרחבת הבנין, כנראה הוגשה למכרז זה. הבניין המוצע משמש גם מסך לאמפיתאטרון, אך כאמור, התחרות והתוכניות שהוגשו נגנזו.

עם תום המלחמה, ב-1946, המשיכה מועצת פועלי חיפה בתכנון ההרחבה לבית מועצת פועלי חיפה. אדריכל אויגן שטולצר, שפעל באותה העת בשיפוץ קולנוע אורה (שאותו תכנן עם אדריכל אוסקר קאופמן),  הגיש תוכנית מפורטת להרחבת המבנה. החזית הפונה לרחוב החלוץ מתעגלת עם הקו הקשתי של הרחוב. התוכנית כוללת את האמפיתאטרון המקורי בלא שינוי (ונראה שלא השתנה גם בשנים הבאות). תוכניתו של שטולצר כלל כמו כן הקמת גשר המקשר בין רחוב הרצל למבנה שברחוב החלוץ. רעיון הגשר הועלה כבר בתוכניתו המוקדמת של ברוולד לבית הפועלים (תוכנית לא נמצאה).

תוכניתו של שטולצר לא בוצעה ולא ברורות הסיבות לכך. הקומות שמעל קומת הקולנוע תוכננו ונבנו על-ידי אדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואלפרד מנספלד. על-פי תוכניתם נבנה המבנה בצורת קשת, כאשר בשני קצותיה ממוקמים חדרי המדרגות ומסדרון קושר ביניהם. בשני צדי המסדרון מוקמו המשרדים.

האמפי שפעל בגב המבנה הפך במרוצת השנים למגרש חנייה. רק שרידי כיסאות שנותרו בו מלמדים על ההיסטוריה. באירוע באוהאוס חברתי תוצג תערוכה שעוסקת בתיעוד האמפי ויתקיים באמפי מופע סאונד של מכוניות, שיוצר האמן אמיר בולצמן עם אמני סאונד נוספים.

לפרק המלא על קולנוע אמפי סירקין.

בימת האמפיתאטרון
בימת קולנוע אמפי סירקין
עצרת ה1 במאי באמפיתאטרון 1932, אוסף רימון מווזיאון העיר חיפה
עצרת ה1 במאי באמפיתאטרון סירקין, 1932, אוסף רימון. מוזיאון העיר
בית הפועלים גומפל
הגשר המחבר בין קולנוע אורה ובין בית הפועלים. "הלב הפועם של חיפה". צילום: אורית סימן טוב
נחמן תמיר, טיוטה לדברי סנגוריה לפועל הלא מאורגן
נחמן תמיר, טיוטה לדברי סנגוריה לפועל הלא מאורגן

חזרה בזמן לשלושה ימים:
באוהאוס חברתי חוזר אל בית הפועלים

במהלך אירוע "באוהאוס חברתי" הקהל מוזמן לחזור בזמן אל בית הפועלים, מרכז התרבות של חיפה. במקום תוצג תערוכה ויתקיימו שחזורים של פעילות היסטורית שהתקיימה במבנה. האמנים המשתתפים: נירה לב, מלי דה קאלו, דן לביא, מחווה למטבח הפועלים, שחזור האמפיתאטרון (מחקר בהנחית ד"ר עירית כרמון-פופר ואורין שחר מהפקולטה לאדריכלות טכניון), תנועת דרור ישראל על פעילות שיתופית בשכונה. עוד תוצג במקום תערוכה המציגה סקיצות של האמן גרשון קניספל וראיון מצולם אחרון עם האמן, שהלך לעולמו לפני כשנה.

גרשון קניספל: סקיצות

על באוהאוס ואמנות במרחב הציבורי, על פעולת אמנות ועל זיכרון מרחב העיר, מתראיין גרשון קניספל בסרטה של מלי דה קאלו חודשים ספורים לפני פטירתו לפני כשנה. הסרט מלווה תערוכה של קניספל הכוללת סקיצות לעבודותיו במרחב הציבורי בחיפה, שיצר בקלקר חתוך וביציקת אלומיניום. עבודותיו יוצגו בהדריון ובבית מועצת פועלי חיפה.

גרשון קניספל הגיע לחיפה מקלן שבגרמניה והוא בן שלוש שנים בלבד, ומאז נקשרו חייו בחיפה. הוא גדל בה ועם תום לימודיו בבצלאל שב לפעול בחיפה. ב-1954 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י ונותר עד יומו האחרון קומוניסט נחוש. כבר בשנות ה-50 השתייך למגמת אמנות השמאל בארץ שבקשה לצור דיאלוג עם הציבור הרחב – ובעיקר באמצעות עבודות במרחב הציבורי, המיטיבות מאולמות מוזאונים לתקשר עם ההמונים. הוא חבר לאמנים כדוגמת, נפתלי בזם, יוחנן סימון, אברהם אופק, שיצרו עבודות במרחב הציבורי והתייחסו לאירועים אקטואליים בסגנון פיגורטיבי, נגיש, המעורר הזדהות.

עמדתו של קניספל, שהתעצמה והתגבשה בתקופת פעילותו הקומוניסטית בברזיל גרסה כי "אל למוזות לשתוק" ודווקא בעת אלימות ומאבק – על האמנים ליצור ולהשפיע. קניספל פעל כך בחיפה, בארץ, וגם בברזיל. בעקבות זכייתו במכרז לתכנון עבודת קיר רחבת ממדים ב-1958, החל לפעול בברזיל בתחומי תרבות ואמנות הנושאת מסרים חברתיים ופוליטיים. אך ב-1964 עם ההפיכה הצבאית בברזיל הוברח במטען מכונית לשגרירות הישראלית ושב ארצה לחיפה. קניספל מונה על-ידי אבא חושי לממונה על אמנות פלסטית בחיפה וגם פעל כראש אגודת הציירים והפסלים. ב-1995 חזר לברזל, חלק את זמנו בין ברזיל וישראל, ונפטר בישראל בספטמבר 2018.

גרשון קניספל, ובחרשת אבן למלאת, 1957, חיתוך קלקר, אוסף משכן לאמנות עין חרוד
גרשון קניספל, ובחרשת אבן למלאת, 1957, חיתוך קלקר, אוסף משכן לאמנות עין חרוד
גרשון קניספל, סלו המסילה, 1957, אוסף משכן לאמנות עין חרוד, צילום זהר דורון
גרשון קניספל, סלו המסילה, 1957, אוסף משכן לאמנות עין חרוד, צילום זהר דורון